החלטה בתיק רע"א 7219/11

1.        לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט א' קיסרי), בבקשת רשות ערעור על החלטת ביניים של בית משפט השלום בחדרה (כבוד השופטת ה' אסיף). בהחלטת הביניים נפסק כי ממצאי חקירה פרטית שערך חוקר מטעם המבקשת פסולים מלשמש כראיה במשפט המתנהל בינה לבין המשיב.

תקציר השתלשלות ההליכים

2.        המשיב הגיש תביעה נגד המבקשת לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים), ובה טען כי נזקיו נגרמו שעה שישב בכסא הנוסע ברכב המבוטח אצל המבקשת (להלן: האירוע). לטענת המבקשת נסיבות האירוע שונות מכפי שתוארו בכתב התביעה, ועולה מהן כי הוא אינו בגדר 'תאונת דרכים'. בשל כך פוצל הדיון בבית משפט השלום ונקבע כי ראשית יישמעו ראיות לעניין האחריות. לתמיכה בגרסתה הגישה המבקשת לבית המשפט השלום קלטת קול ותמליל שיחה שיזם חוקר מטעמה עם נהג הרכב. החוקר זומן לתת עדות, ואולם במהלך הדיון נתברר כי בעת הקלטת השיחה טרם הוסמך החוקר לעסוק בחקירות פרטיות, אלא היה בגדר מתאמן בלבד. על רקע זה ביקש בא-כוח המשיב מבית המשפט לפסול את ממצאי החקירה מלשמש כראיות במשפט, וזאת בנימוק כי בניהול החקירה ללא רשיון הפר החוקר את חוק החוקרים הפרטיים ושרותי שמירה, התשל"ב-1972 (להלן: חוק החוקרים הפרטיים), ואף הפר את חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981.

           בית משפט השלום בחדרה (כבוד השופטת ה' אסיף) קיבל את טענת המשיב וקבע כי כאשר מוקלטת השיחה תוך הפרת חוק החוקרים הפרטיים, אין הקלטת ותמליל השיחה כשירים לשמש כראיה במשפט.

3.        המערערת הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, וזו נדחתה מבלי שנדונה לגופה בנימוק כי החלטת בית משפט השלום נמנית על ההחלטות שבהן לא ניתנת רשות ערעור, כהוראת צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2008 (להלן: צו בתי המשפט).

4.        משנדחתה פנייתה לבית המשפט המחוזי, פנתה המבקשת בבקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, וזו נדונה בפני (רע"א 3205/11 הפניקס נ' בויראת (טרם פורסם, 4.8.2011)). בדוני בבקשה קבעתי כי צו בתי המשפט, על פי לשונו, אינו חל על החלטה הנוגעת לקבילות ראיות. משכך, הוריתי על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי "על מנת שזה יכריע [בבקשת רשות הערעור] לגופה".

           התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי, אלא שהפעם נפסק כי הסוגיה שבמחלוקת אינה מצדיקה את התערבות ערכאת הערעור בשלב החלטת הביניים טרם שניתן פסק הדין הסופי בתובענה.

5.        מכאן בקשת רשות הערעור השניה במספר שלפני. לטענת המבקשת מן הראוי היה כי בית המשפט המחוזי ידון בבקשה לגופה. עוד טוענת המבקשת כי החלטת בית משפט השלום לפסול את הקלטת והתמליל, בנימוק כי ראיות אלה הושגו תוך הפרת חוק החוקרים הפרטיים, אינה עולה בקנה אחד עם הכלל הנוהג בישראל שלפיו כשרות הראיה נבחנת בנפרד מהאופן שבו הושגה. ככל שהפר החוקר את חוק החוקרים הפרטיים, כך ממשיכה המבקשת וטוענת, הרי שהתרופה להפרת החוק מצויה במישור המשמעתי והפלילי, אולם בוודאי לא במישור הראייתי. עוד נטען כי הקלטת דבריו של נהג הרכב, אשר נאמרו מרצונו החופשי, אינם מהווה פגיעה בפרטיותו של הנהג או בפרטיות המשיב. לבסוף טוענת המבקשת כי הסוגיה העומדת במרכז הבקשה הינה שאלה משפטית עקרונית, שקיימות לגביה פסיקות סותרות בקרב הערכאות דלמטה. מטעם זה סבורה המבקשת כי בענייננו מתקיימות הנסיבות המצדיקות דיון בבקשת רשות הערעור ב"גלגול שלישי".

           מן העבר האחר סבור המשיב כי אין הצדקה לדון בשאלת קבילות הראיות בגדר ערעור על החלטת ביניים, לא כל שכן בגדר בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי". לגופו של עניין תומך המשיב ידו בהחלטת בית משפט השלום על נימוקיה, ואף מבקש להוסיף מספר נימוקים משלו. כך למשל נטען כי לצורך הקלטת השיחה התחזה החוקר לסוכן של חברת הביטוח, ומאוחר יותר אף התחזה לחוקר פרטי, חרף העובדה שלא החזיק ברשיון לכך. בפעולות אלה, כך טוען המשיב, הפר החוקר את תקנות האתיקה המקצועית החלות על חוקרים פרטיים ואף מטעם זה מוצדק היה לפסול את הראיות. עוד נטען כי החוקר פגע בפרטיותם של נהג הרכב ושל המשיב תוך שהוא מפר סעיפים שונים בחוק הגנת הפרטיות. בנסיבות אלה, כך נטען, ממילא היה על בית המשפט לפעול בהתאם לסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, ולהורות על פסילת הקלטת ותמליל השיחה.

רשות ערעור בהחלטת ביניים - השיקולים המתחרים

6.        הצדדים חלוקים בשאלה אם הערעור על החלטת הביניים של בית משפט השלום, לפיה אין הקלטת והתמליל כשירים לשמש כראיה במשפט, ראוי שידון כבר עתה, עוד טרם ניתן פסק הדין הסופי בתובענה.

           נקודת המוצא היא כי לא בנקל יתערב בית משפט זה בהחלטת ביניים מאת הערכאה המבררת. אכן, החלטת הביניים אינה אלא אבן-דרך, לפעמים אחת מיני רבות, במסלול הבירור של התובענה. על פי רוב, רק עם מתן פסק הדין הסופי מתבהרת התמונה בכללותה, או אז נבלעות החלטות הביניים כולן אל קרבו של פסק הדין, וביד בעלי הדין נתונה הזכות לערער עליו כמקשה אחת (ראו גיא שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער (ב'גלגול שני'): דין מצוי, דין מוצע ודין רצוי בסוגיית הערעור על 'החלטה אחרת'" עיוני משפט ל 71, 81 (2006); וראו גם רע"א 7862/06 אליהו נ' אלוש (לא פורסם, 25.6.2007)). הן הצורך למנוע פיצול בלתי נסבל של המשפט בערכאה המבררת, הן העומס הכבד המוטל ממילא על ערכאות הערעור, מצדיקים כי במקרים רבים יידחה הדיון בערעור על החלטת הביניים לעת שלאחר תום המשפט. ואם כך הוא כאשר עסקינן בבקשות רשות ערעור ב"גלגול שני", קל וחומר שיפים דברים אלה גם לעניין בקשות רשות ערעור המוגשות ב"גלגול שלישי", כבמקרה שלפנינו.

7.        אף על פי כן, לעיתים עשוי לקום הצדק לדון בערעור על החלטת הביניים עוד טרם ניתן פסק הדין הסופי בתובענה. כך הם למשל פני הדברים, מקום שבו נושאת החלטת הביניים השפעה מיידית או בלתי-הדירה על זכויותיהם וחובותיהם של בעלי הדין במציאות עצמה. במקרים כגון אלה, דחיית הדיון בערעור לעת שלאחר מתן פסק הדין הסופי עלולה לעקר את יכולתה של ערכאת הערעור להפעיל ביקורת שיפוטית אפקטיבית ולהשפיע בדיעבד, ככל שיהא בכך צורך, על אותה מציאות שיצרה הערכאה המבררת. במקרים אחרים עשוי לקום צורך לדון בערעור על החלטת הביניים "בזמן אמת" מקום שבו עולה החשש שמא, כתוצאה מהחלטת הביניים, יתנהל המשפט בערכאה המבררת באופן שגוי. או אז, התערבות ערכאת הערעור בדרך של מתן הוראות לערכאה המבררת בדבר אופן ניהול ההליך, עשוי לצמצם את הסיכון כי פסק הדין הסופי יבוטל בדיעבד וכי התיק יושב לערכאה המבררת לצורך בירור מחודש, על העלויות הגבוהות הכרוכות בכך (שני, שם, בעמודים 82-81). שיקולים אלה, התומכים במתן רשות ערעור על החלטת ביניים, מצאו ביטוי בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד- 1984, הקובע כי:

[רשות ערעור] לגבי החלטה אחרת תינתן אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה.

יישום השיקולים למתן רשות ערעור במקרה דנן

8.       האם במקרה שלפני קמה הצדקה לדון בערעור על החלטת הביניים עוד טרם ניתן פסק הדין הסופי בתובענה? סבורני כי התשובה לשאלה זו היא בחיוב. כידוע, תנאי ראשון לצמיחתה של עילת תביעה מכוח חוק הפיצויים הוא כי האירוע נושא התובענה מהווה "תאונת דרכים". רק מקום בו צלח התובע תנאי ראשוני זה ימשיך בית המשפט וידון בשאלת הפיצויים, שהיא על פי רוב שאלה מורכבת בדרך הדיונית - הקבועה לכך בחוק, בגדרה - נדרש בית המשפט לשמוע חוות דעת מפי מומחים רפואיים ולערוך חישובים לצורך כימות הפיצויים. תיאור העובדות מפי נהג הרכב, כפי שהוקלט על ידי החוקר, עשוי להשליך באופן ישיר על המסקנה המשפטית בדבר היות האירוע "תאונת דרכים", וכפועל יוצא - עשוי הוא להשליך על צורכו של בית המשפט להמשיך ולדון בשאלת הפיצויים. בנסיבות העניין, בהן המבקשת נתלית במידה רבה בראיות אלה, ראוי כי תינתן בידה הרשות כבר עתה לערער על החלטת הביניים לפיה אין המסמכים כשירים לשמש כראיה. דומני כי גישה זו מוצדקת גם מטעמי היעילות שהוזכרו לעיל, ולפיהם ניהול המשפט כולו בצל ההחלטה על פסילת הראיות עלול להתברר בדיעבד כמשגה, אשר יוביל לביטול פסק הדין ולקיום הליך הוכחות מחודש.

9.       ודוק - אין פירוש הדבר כי בכל מקרה שבו תכריז הערכאה המבררת על ראיה כפסולה, תעמוד ההחלטה לבחינה מחודשת בפני ערכאת הערעור "בזמן אמת". כל מקרה ונסיבותיו הוא, בהתאם לשיקולים שנמנו לעיל, ותחת הכלל הנוהג שלפיו התערבות בהחלטות ביניים נעשית במשורה. ואולם, מקובלת עליי ההנחה כי ככל שגדלה השפעת הראיה שבמחלוקת על תוצאת ההליך, כך יטה בית המשפט ליתן רשות ערעור ולדון בהחלטה בדבר פסילתה "בזמן אמת".

10.      נוכח האמור לעיל החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על-פי הרשות. על מנת להביא את השאלה לסיומה, ועל רקע הפסיקות הסותרות הקיימות בסוגיה זו בקרב הערכאות הנמוכות, החלטתי שלא להשיב את הדיון לבית המשפט המחוזי אלא להכריע בערעור גם לגופו של עניין.

הכרעה